#זיכרון ושכחה #יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל #יום הזיכרון לשואה ולגבורה #לזכור ולא לשכוח
תמיד השיעורים לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הם השיעורים שהכי קשה לי לבנות, השיעורים שהכי קשה לי להעביר, ואני אף פעם לא מרוצה מאף מערך שיעור שאני מוצאת ברשת. כשאני מנסה להבין עם עצמי על מה זה יושב, אני חושבת שיש בי פחד מלעשות נזק לחברה הישראלית במקום תועלת. אני עומדת להגיד כאן דברים לא מאוד פופולריים, אבל אפשר לקחת את הזיכרון ולעשות איתו מהלכים הרסניים לחברה. החברה הישראלית והיהודית מקדשת את הזיכרון, ובצדק. אבל אני מפחדת מהזיכרון. זו האמת.
בטבע שלי אני אדם סלחן ושכחן. אני יודעת ששתי התכונות האלו באות לי לפעמים לרועץ. מאז ה-7.10 המאבק הפנימי הזה שלי בין זיכרון לשכחה התעצם. יש לי בראש את תמר קדם סימן טוב ומשפחתה היפה, שהם בראשי הסמל לחוסר ההוגנות הבלתי נסבלת והבלתי נסלחת שבמציאות שבה אנחנו חיים. הלב שלי *מסרב לשכוח* ובטח שלא לסלוח. קשה לי שלא להרגיש את ההחמצה הנוראה שבאבדן כל אחת מהנשמות המדהימות האלו. תמר הייתה גדולה מהחיים, ולצערי חייה נגדעו באכזריות בלתי נתפסת. וכמוה עוד כל כך הרבה חיים שנקטפו, תקוות שלא יתממשו, משפחות שאיבדו ולא יחזרו למה שהיו. שבת אחת ארורה ששינתה את כולנו לנצח, הוסיפה עוד קמט דאגה, פוררה את התקווה שאחזנו בה, הוסיפה עוד הרבה שאלות קיומיות ותהיות לגבי הבחירה שלנו בחיים כאן, על האדמה רוויית הדם הזאת.
רני שלי נולד
פחות מחודשיים אחרי אותה שבת, כשהמלחמה בעזה הייתה בעצימות גבוהה מאוד. אני *לא אשכח* את הנסיעה הזאת מהבית לטקס הברית, נסיעה שבה עברנו דרך הר הרצל, ונחילים של אנשים זרמו ממנו ואליו, ואני ידעתי שיש שם אמא שנפרדת עכשיו מבנה, ושגם היא לפני 18 או 20 שנים נסעה את אותה הנסיעה עם בנה לטקס ברית המילה שלו, ולחשתי לה, לאותה האמא, שאני מאחלת לה שתמצא כוחות לקום מהשבר הנורא הזה, וביקשתי ממנה שתעזור לי *לשכוח*, כדי שלא אפחד לגדל כאן ילד ואיחלתי לשתינו שהמוות של בנה לא היה לשווא, שבזכותו יהיו לנו פה חיים טובים יותר ושעד שרני יגדל וכו וכו…
כשרני נולד החזקתי בחיים, אבל גם נגעתי במוות. סחרחורת של לוויות, *זה הזיכרון שלי* מהימים הראשונים של חופשת הלידה, כל כך הרבה הלוויות של חיילים, כל כך הרבה כאב על חיים שנגדעו… עד שאיתי אמר לי "די, את לא רואה חדשות יותר". וזו הייתה אמירה הכרחית לאותם הימים. המציאות סגרה עליי וזו לא סביבה לגדל בה תינוק רך. ובאמת רק ככה הצלחתי להיקשר לרני, להתאהב, אבל יחד עם אותה תחושת חמימות התעצמה האשמה. כי ככה זה במדינה הקטנה והקשה שלנו. בעצב תלדי בנים. אוי, כמה עצב.
אבל לא התכנסנו כאן היום לטיפול פסיכולוגי, אלא לתובנות לקראת ימי הזיכרון שמתקרבים…
את הדיון השנה בכיתה אקח לשאלה *מה נרצה לזכור ומה נרצה לשכוח?*
במה הזיכרון מקדם את החברה שלנו ומה מטרתו בעיצוב החברה הישראלית?
אילו זכרונות הולכים אתכם בהקשר המדובר?
האם הזיכרון שלנו רק מקדם אותנו או שיכול גם להרע לנו כחברה?
לפניכם שני מערכי שיעור: אחד ליום הזיכרון לשואה ולגבורה ואחד ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
המערך לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה “על רגל אחת”
במערך זה נבחן מה צריך לזכור ולמה. נעשה זאת דרך המספר על היד שהוטבע על אסירי מחנות הריכוז הנאצים.
מתחילים בבדיקת בקיאות
על המספר על הזרוע
צפייה בקטע מתוך “הסודות
של אבא” ודיון בעקבותיו
צפייה בכתבה על דור שלישי
שקעקע את המספר על היד
ודיון בעקבותיה
לסיום השיר של נעם חורב
“כל יהודי נולד עם מספר על
היד” וסבב תובנות
המערך לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל “על רגל אחת”
במערך זה נבחן את הזיכרון האישי שלנו לצד הזיכרון הקולקטיבי מאירועי ה-7.10, מה חשוב לזכור ולמה.
קלפי שאלות בקבוצות לשיח
על הזיכרון האישי
צפייה בקטע מתוך “ואלס
עם באשיר”, הסבר על זיכרון
קולקטיבי ודיון בעקבות
סבב ודיון על הזיכרון האישי
והקולקטיבי מה-7.10
“במותם ציוו עלינו להפוך את
העולם למקום טוב יותר”- דיון
על חשיבות הזיכרון ומשמעותו
מערכי שיעור מלאים במתנה
לטקסטים נוספים בנושא המספר על היד, ב
לטקסטים נוספים על זיכרון ושכחה במערכים של
יש לכם מחשבות על אחד השיעורים? העברתם אחד מהם בכיתה ותרצו לחלוק איתי חוויות? אני יותר מאשמח! כתבו לי בתגובות.
