מי מאיתנו לא הרגישה את התסכול מכך שאין לנו זמן? וכשמדובר במורות, שלפעמים אפילו לא מספיקות לאכול משהו בהפסקה, התחושה הזאת אפילו חזקה יותר. ואם מדובר בתקופה של כתיבת תעודות, אסיפות הורים או ישיבות פדגוגיות- אז בכלל…. ומה אם הייתי אומרת לכם שמצאתי נוסחה סודית לחיסכון בזמן?

כשהפכתי להיות מורה, אימצתי לעצמי משפט: אני לא מצפה שתזכרו בעתיד את סיפורי התנ"ך שנגענו בהם, אלא שתזכרו את התחושה, ואני מקווה שיישאר בכם טעם של עוד. שכשתסתכלו על התנ"ך שישב לכם על המדף בדירת הסטודנטים או בכל מקום שתהיו, יצופו בכם תחושות חמימות ולפעמים גם יצוץ בכם החשק לפתוח אותו

פיליס פאג'ל, בדק את הדרכים באמצעותן מורי חטיבות ביניים יכולים להוציא מהתלמידים שלהם את המיטב. רגע לפני שאני אספר לכם מה הוא מצא, רוצים להעלות את התשובה שעולה לכם? כשאני שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, פירקתי אותה לשני דברים:

• מה המיטב שאני רוצה שהתלמידים שלי ישיגו?

• מה אני עושה לטובת כך?

החברה הישראלית והיהודית מקדשת את הזיכרון, ובצדק. אבל
אני מפחדת מהזיכרון. זו האמת.
בטבע שלי אני אדם סלחן ושכחן. אני יודעת ששתי התכונות האלו באות לי לפעמים לרועץ. מאז ה-7.10 המאבק הפנימי שלי בין זיכרון לשכחה התעצם. יש לי בראש את תמר קדם סימן טוב ומשפחתה, שהם בראשי הסמל לחוסר ההוגנות הבלתי נסבלת והבלתי
נסלחת שבמציאות בה אנו חיים.

הילדים הלכו לישון, אני פותחת את המחשב כדי להתחיל לבנות שיעור. ברקע, איתי צופה בחדשות… אני שומעת את כל המידע הזה והדיון הפנימי ביני לביני מתחיל:
קול א': זה לא יכול להיות שהמדינה בוערת ושבבית הספר לא מדברים על זה בכלל.
קול ב': אל תכנסי לזה. אי אפשר לצאת בחיים מלהביא את זה לכיתה.

כולנו מכירים את המשפט האלמותי של קרליבך: "כל מה שילד
צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו…"
כמה אנחנו משתמשים במשפט הזה! והאמת היא שאותי מעניין
היום מה צריך המבוגר כדי להאמין בילד…
ולכם, המנהלים יש חלק גדול בזה!

מה זה בית בשבילכם?
אני מאמינה שאצל כל אחד התשובה קצת שונה, אבל שיש לה
בסיס משותף. בשבילי בית זה להרגיש בנוח ובתחושה של אפס
שיפוטיות. בית זה להיות בטרנינג- בנוחות שלי.
את שאלת הבית אני שואלת גם בנוגע לכיתה שלי. איך מייצרים
כיתה שהיא בית? בית ספר שהוא בית?
ומה זה בכלל אומר?