לימים, כשהפכתי להיות מורה, אימצתי לעצמי משפט שאני תמיד אומרת לילדים בשיעור הראשון: אני לא מצפה שתזכרו בעתיד את סיפורי התנ"ך שנגענו בהם, ובטח לא את המילים המנחות ושאר הפלפולים. אבל אני רוצה שתזכרו את התחושה. ואני מקווה שיישאר בכם טעם של עוד. שכשתסתכלו על התנ"ך שישב לכם על המדף בדירת הסטודנטים שתגורו בה או בכל מקום שתהיו, יצופו בכם תחושות חמימות ולפעמים גם יצוף בכם החשק לפתוח, לקרוא, לחקור ותחזיקו בפנים את הידיעה שיש בכם את הכלים להתמודד עם אתגרי השפה, זה אפילו מגניב אתכם. ואם רגע נזקק את העיקרון מתוך החוויות האלו, אז החוויה הייתה מ"לעשות את" ולא מ"לדבר על". היינו חלק מהניתוח. לא שמעתי את המורה מכתיבה לי למה התכוון המשורר או הצייר, אלא התנסיתי בניתוח היצירות. קולב טוען שלמידה משמעותית מתרחשת מתוך תהליך קוגניטיבי הכולל ארבעה שלבים: התנסות קונקרטית, התבוננות רפלקטיבית, הבניית תפיסות ויישום. (מעגל הלמידה ההתנסותית מפי ד"ר דרסלר) מה זה אומר על השיעור שלכם? שהוא בנוי משלבים. נסתכל קודם על שלבי השיעור, ואחר כך על השלבים בבנייה של השיעור.

ארבעת שלבי השיעור על פי המודל של קולב:

שלב ראשון: התנסות.

זה שלב החוויה הבלתי נשכחת. כאן אנחנו נוגעים בלבבות ומשכנעים את התלמידים שלנו שלא כדאי להם "לזפזפ". מכירים את צמד המילים המוכר ששדרני החדשות למניהם נוהגים להשתמש בו: "הישארו איתנו"? זוכרים מה קורה לפני ואחרי צמד המילים הזה? אח"כ מגיעות הפרסומות, אבל לפני כן קורה הגיוס. משכנעים אותנו שכדאי לנו להישאר, מספרים לנו ואפילו נותנים לנו לטעום ממה שנקבל אחרי הפרסומות.

אני רואה את השלב הזה. הוא השלב המגייס. כי כל למידה צריכה להתחיל במוטיבציה, ואני לא מאמינה שיש מי שחושב שהתלמידים מחכים לו בכיתה דרוכים ומלאי ציפייה כבר ללמוד. זה יותר מתאים לסרטי מדע בדיוני… במציאות, אנחנו נדרשים לשכנע. זה אולי נשמע זול, למה שאצטרך לשכנע את התלמידים ללמוד אצלי וכזה, אבל בעיניי זה דווקא יקר ערך מאוד. כי זה ממש ככה בהמון פעולות יומיומיות. כולנו מכירים את הרצון שמתגנב לנו מדי פעם לדחיינות, אבל רובנו גם מצליחים מתישהו לגייס עצמנו- לקפל כביסה/ לשלם חשבונות ועוד ועוד. וכמה כיף לדעת שב-10 דקות הקריטיות האלו של תחילת השיעור נשאיר כנראה הרבה זכרונות טובים אצל התלמידים שלנו ובעיקר חוויות נעימות מלמידה. אז בשלב הזה בלמידה הרבה פעמים נעסוק במשחק כלשהו, או נעלה שאלה מתריסה בכיתה, אולי נצפה בסרטון או נצא לפעילות ODT קצרה. זה כמובן ישרת את הלמידה האמיתית בהמשך. אבל נגיע לזה…

השלב השני הוא ההתבוננות הרפלקטיבית. 

בשלב הזה ננתח את מה שעברנו בשלב הקודם. זה השלב שהאסימונים נופלים, שחלקי הפאזל מתחברים ויש כאן

הרבה פעמים התרגשות מיוחדת. חדוות למידה במיטבה. אם בשלב הראשון התלמידים שלנו השתכנעו לא "לזפזפ" כי היה כיף, אז עכשיו הם איתנו כי נדלק איזשהו ניצוץ! כבר מתחילה למידה…

השלב השלישי. 

הוא קצת יותק "יבשושי", זה 

שלב ההמשגה. 

השלב שבו מתקיימת הקנייה של החומר החדש. אבל אל תטעו. זה ממש לא חייב להיות שלב של

הוראה פרונטלית. גם פה אפשר ללמוד בג'יקסו/ חברותות ועוד. אבל זה גם השלב שמאפשר איזושהי מנוחה. הוראה פרונטלית כשהיא ממוסגרת ולא מתקיימת במשך 45 דקות, היא לא דבר רע בכלל… אגב, בשיעורי המגמות שסיפרתי לכם עליהם, אחד הדברים שריגשו אותי היה שדרשו מאיתנו לסכם לבד את הדברים שהמורה אומרת. נכון, זה לא מתאים לכולם, אבל מי שלא התחבר- צילם לפני המבחן את המחברת שלי או של אחרים…

השלב הרביעי הוא השלב היישומי. 

כלומר, אם בשלב הקודם "דיברנו על", עכשיו ממש נעשה זאת בפועל. זה לא מתאים לכל מבנה דידקטי, וזה תלוי מה לומדים.

זה מאוד מתאים ללמידה של מיומנויות. תכף כשנצלול לדוגמאות זה יובן יותר.

אבל לפני כן, חשוב לי רגע לדבר על סוגיית הזמן. כי אני שומעת עד לפה את הצקצוקים של חלקכם, שאומרים בליבם- אבל איך כל זה נכנס ב45 דקות???? ויש לי דבר אחד להגיד לכם- אתם צודקים! זה באמת לחוץ מדי ב45 דקות, ולכן אני תמיד מעדיפה שהמערכת תבנה שיעורים כפולים. בשיעור כפול זה לגמרי מתאפשר. אבל חשוב לי להגיד דבר נוסף. אני חושבת שלשיעור חייב להיות קצב. וכדי שיהיה לו קצב- זה חייב להיות מנוהל. וכשאני אומרת מנוהל, אני מתכוונת שהמורה מנהלת אותו ולא התלמידים. שיעור טוב מוחזק גם במקצב שלו. אם אתם יודעים על עצמכם שאתם נוטים להתברבר או בעלי נטייה ליסודיות רבה, אז אני מציעה להיות מודעים לכך ולנסות להפחית. שיעור טוב לא יכול להגיע לרמות גבוהות של יסודיות. זה יקרה בהמשך, לא כרגע. כי אם אדבוק ביסודיות- ישארו איתי אחדים, אבל איבדתי את הרוב. הקצב ישמור עליהם איתי. וזה נכון לכל שלב. בשלב הראשון- יתכן שתלמידים ירצו לשחק עוד ועוד, או להמשיך דיון סוער ואנחנו נזכיר לעצמנו שאנחנו מנהלי

וכמובן, שגם ביתר השלבים חשוב לשמור על מסגרת זמנים. זה אומר- לקבל החלטה מראש כמה זמן יוקצב לכל חלק ולנסות להיות כמה שיותר נאמנים להחלטה. רק אתם יודעים מה מצפה בהמשך השיעור ולכן רק אתם אמונים על הזמנים! לא התלמידים… כשהייתי מורה חדשה, ממש הייתי כותבת לעצמי בצד של כל שלב מה צריכה להיות השעה בשעון, כי להתחיל לחשב אם עברו 20 דקות באמצע שיעור שמלא נערים מתבגרים מתפרעים בו- זה יותר קשה.

טוב, שניגש לדוגמאות?

הבעה ולשון: הנושא: כתיבת טיעון.

שלב א': אפשרות א- צפייה בסרטון אפשרות ב- שליפת פתקי טיעונים מכובע (על ידי נציגים מתנדבים), נקיטת עמדה ושכנוע הכיתה. ניתן לעשות זאת על ידי נציג אחד שעומד מול הכיתה, או לתת משימה בזוגות- כולם מתנסים מול מי שיושבים לידו. שלב ב': רפלקציה: ננתח את האופן בו הדובר/ת שכנעו- בסרטון או בפעילות הפתקים. נכתוב על הלוח את המהלך. אם בחרנו באופציה של פעילות הזוגות, סביר שיהיו צורות שונות של שכנוע, נכתוב כמה מהן ונשאל את הכיתה איזו צורה הכי משכנעת. נרצה להגיע למודל שבשלב ג'. שלב ג': המשגה: הצגת כלי כתיבת הטיעון: טענה ← ביסוס הטענה ← מסקנות שלב ד': התנסות: נכתוב על הלוח מספר נושאים, נבקש מכל תלמיד/ה לבחור את הנושא שאליו מחוברים, ולטעון לגביו לפי המודל שהצגנו בשלב הקודם.

תנ"ך: הנושא: נאום רבשקה

שלב א: 

סרטוני שטיפת מוח

. צופים באחד משלושת הסרטונים.

שלב ב: רפלקציה- דיון בשאלה כיצד נעשתה שטיפת מוח בכל אחת מהדוגמאות. נחלץ מספר עקרונות. שלב ג: הבנייה: נקרא את הפסוקים ונחלץ את המנגנון הפסיכולוגי שמפעיל רבשקה. שלב ד: התנסות: ניתן לתת להם לנתח בעצמם פסוקים מסוימים וניתן גם לשלוח אותם למשימת איתור לוחמה פסיכולוגית ממלחמת חרבות ברזל.

אז מה דעתכם על המודל? שווה ניסיון, לא?