#מרחב_ביתי #כיתה_שהיא_בית #ביתיות_בכיתה #בית_זה_ביטחון #בית_זה_שייכות

מה זה בית בשבילכם? אני מאמינה שאצל כל אחד התשובה לשאלה הזאת קצת שונה, אבל שיש לה בסיס משותף. בשבילי בית זה להרגיש בנוח ובתחושה של אפס שיפוטיות. בית זה להיות בטרנינג- בנוחות שלי, בלי שזה יפגע בביטחון שלי. את שאלת הבית אני שואלת גם בנוגע לכיתה שלי. אני עסוקה המון בשאלה איך מייצרים כיתה שהיא בית? בית ספר שהוא בית? ומה זה בכלל אומר?

יש את הימים האלו בסוף אוגוסט שאני מחכה להם כל השנה. הימים שאני מגיעה לארגן את הכיתה. במהלך הקיץ אני מוציאה מהבוידעם את מעצבת הפנים שבי ומתחילה לדמיין איך ארצה שהכיתה שלי תראה השנה. כל קיץ אני פוקדת את המדרחוב של נחלת בנימין ובוחרת לי את הבד שיעטוף את לוחות הכיתה השנה, מתחילה לבקר תכופות את הפינטרסט כדי לשאוב השראה, ומתחילה לעצב את הכיתה. חשוב לי שהכיתה שלי תרגיש ביתית, שהתלמידים בה ירגישו ביתיות. עם השנים הבנתי שזה לא מסתכם במראה הכיתה ובמה שתלוי על הקירות, אלא שבית זה גם שפה, בית זה גם טקסים. כשאנחנו ניגשים לשאלה איך להפוך את הכיתה לביתית יותר- אחרי מענה על השאלה הזאת, עלינו להידרש לחשיבה איך מגלמים את הערכים הללו גם במרחב (הקירות של הכיתה), גם בשפה (האופן שבו אנחנו מתקשרים, המילים שהופכות אותנו ל"אנחנו") וגם בטקסים (הריטואלים האלו שהם "החגים" שלנו, הם מנהגי הקבע שלנו). בכתבה הבאה ארחיב על כל אחד מהם.

שפת "עיניים בלב" אומרת שבמקום שבו אנחנו מרגישים בית קורים הדברים הטובים ביותר. בית זה אמון, חום, פתיחות… ואם נפרק רגע את מרכיבי הביתיות, נגיע למשו"ט (-מרחב, שפה וטקסים):

1. מרחב-

תדמיינו את הבית שלכם. זה שגדלתם בו או זה שאתם חיים בו עכשיו. איזה חלק בו עולה לכם בראש? למה דווקא הוא? כשעשיתי את התרגיל הזה עם עצמי נזכרתי בבית שגדלתי בו, בשכונת ארנונה בירושלים, ובאופן ספציפי בהסקות. אני זוכרת איך אני ואחיות שלי היינו יושבות על הרצפה בחורף ומצמידות את הגב להסקה, נדחסות יחד והחום המלטף הפך את הרגעים האלו לקסומים, ביתיים ושלנו…

אם רגע נחלץ את הרעיון החינוכי, אז כדי להרגיש בית אנחנו צריכים שהמרחב יסמל עבורנו ביתיות.

2. שפה-

יש לי חברה טובה טובה, אוריאל, שמעט זמן אחרי שהכרתי אותה גם נחשפתי למשפחה שלה, והיה מאוד בולט שהם מדברים באותה השפה. שיש להם את המילים שלהם. זה תמיד הרגיש לי שזה נותן להם איזשהו כוח על. יחידה מגובשת ובלתי מנוצחת מול העולם.

אז אם רגע נסתכל על כך כעיקרון חינוכי, אז בכל בית יש את הטרמינולוגיה והשפה שלו, את המילים שמאחדות ומחברות, את מה שהופך אותנו להיות "אנחנו".

3. טקסים-

כשנכנסתי למשפחה של איתי בעלי, הייתי בהלם מנוסח הקידוש הייחודי שלא שמעתי באף בית. לחן שיש רק פה וכולם יודעים אותו, גדולים וקטנים מזמזמים יחד בזמן שאבא של איתי מזמר את נוסח התפילה. לימים, ראיתי גם איך הבת שלי לומדת לאט לאט את הטקס. זה התחיל מלהבין מתי אומרים "אמן" ו"לחיים", ולהסתכל בעיניים חדשות על השולחן המלא בקולות שלוחשים ושרים את אותן המילים והמשיך בלהרגיש חלק מאותו השולחן ולהצטרף אליו בשירה. דרך העיניים שלה, הלומדות, הבנתי איזה כוח יש לטקס כדי ליצור משפחה. זוכרים את החגים אצלכם בבית? את ימי ההולדת? השבתות? הטקסים הם הריטואלים החוזרים שהופכים אותנו להיות מי שאנחנו. ההרגלים שמאחדים ומייחדים אותנו. וכמו בבית, כך גם בכיתה:

1. מרחב-

כשנכנסים לכיתה, הקירות הם הדבר הראשון שמדבר אלינו, שמקרין את אופי הכיתה (טוב נו, אם יש שם כמה תלמידים תוססים, שכנראה יש, אז הם קופצים לעינייך עוד לפני כן…). מחקרים בנוירואדריכלות והנוירופדגוגיה מראים שלסביבה הפיזית יש השפעה מכרעת על הלמידה, ואני אוסיף על זה כחוקרת ניורו-חברתית (🤪) שלמרחב יש השפעה גם על ההתנהלות החברתית שלנו, על היחסים שלנו. מרחב חמים- ייצר יחסים חמים יותר. ומה זה בעצם לייצר מרחב ביתי בכיתה? זה ליצור כיתה שיש בה מאפיינים ביתיים, שיש בה תמונות מזכרונות משמעותיים יחד, שטביעת האצבע של התלמידים הונחה בפנים, שהיא אסתטית ומזמינה. אני מאמינה שלמרחב יש השפעה בעיצוב כיתה שתייצר גם תהליכי עומק. לצורה יש השפעה על התוכן.

2. שפה-

זוכרים את המשחק קרה קופה? (למי שצריך שארענן את זכרונו- זה משחק קלפים של זוגות מול זוגות, שכל זוג ממציא שפה עם קודים כדי לגלות איזה קלפים הם מחזיקים). איך אהבתי את המשחק הזה! היה כל כך הרבה קסם בחשאיות שבשפה המומצאת… כל קבוצה צריכה שתהיה לה שפה שהיא רק שלה, מילים שהן רק שלה. שכשאומרים אותן- אנחנו מבינים הכל. בשנה הראשונה שלי כמחנכת אירגנתי ערב כיתה. הגיע היום המיוחל ושאלתי את הכיתה מי מתכוון להגיע בערב. הרבה שתקו ונמנעו מלהגיד אם יגיעו. האווירה בכיתה הייתה מתוחה. הילדים שהרגישו שמקומם החברתי בכיתה לא בטוח נמנעו מלהתחייב שיגיעו, ואלו שהרגישו נעים וטוב בכיתה פתאום הרגישו חוסר ביטחון- מה, הכיתה שלנו לא מגובשת? מתוך כך התפתחה שם שיחה כנה על היחסים בינינו, על אלו שקולם נשמע בכיתה ואלו שנאלמים בתוכה. מתוך השיחה הזאת נולד בכיתה גם מושג, "להזמין". זה התחיל מהצעה שלי להזמין ילדים להגיע בערב, במהלך שיחות בהפסקות והמשיך למושג רחב יותר. החלטנו שכדי שנשמע יותר ילדים בכיתה, נזמין אחד את השני להשתתף. וכך, בתוך שיחה בכיתה, כשהאצבעות הקבועות היו מורמות כדי להשתתף, הייתי שואלת את אחד המצביעים את מי הוא רוצה להזמין לשיחה ולשמוע את דעתו לפני שנשמע את דעתו שלו. זו מילה שהתחילה מהרצון להזמין לערב החברתי, להביע אכפתיות ורצון שכולם יגיעו, אבל התגלגלה לשימוש בעוד זירות במרחב הכיתתי.

יום למחרת תליתי מעל הלוח את המשפט: "את מי הזמנת היום?" וכך ביססתי את השפה שלנו.
כל מי שלא מהכיתה ונכנס אלינו לא הבין מה זה אומר, אבל אנחנו הבנו. זו הייתה השפה שלנו… נהיינו אנחנו. כעבור כמה שנים, כשכבר הפכתי להיות רכזת חברתית, וליוויתי רכזי שכבות בבניית התכניות החברתיות שלהם, פגשתי את השפה של איתי.
אצלו זה היה "למלא את הדלי". שפה מרגשת שאפשר ללמוד עליה יותר כאן
אולי גם לכם יש דוגמאות למילים כאלו שהפכו לשפה?

3. טקסים-

מה אתם עושים בימי ההולדת של התלמידים שלכם? איך נפתח השיעור שלכם? יש משהו קבוע שקורה במהלכו? כבר ציינתי שיולי אוגוסט הם חודשים של התמלאות בהשראה מבחינתי. בזמן הזה גם הייתי מחליטה מדי שנה איך אציין את ימי ההולדת בכיתה. ראיתי בתאריכי יום ההולדת הזדמנות להקדיש תשומת לב לכל ילד וילדה, וגם אפשרות ליצור לנו את המסורות שלנו. אז מה זה טקס כיתתי? ריטואל קבוע שמייצר סדר ובונה תחושת שייכות. איפה יש מקום לטקסים כאלו? סביב ימי הולדת , בתחילת שיעור או בסופו, בקבוצת הוואטצאפ, לקראת מבחנים…

אז בואו נסכם!

רוצה כיתה ביתית? זה מה שאני ממליצה לעשות:

1. 

לבחור איך תרצי שהמרחב הפיזי יראה? דאגי שלטביעת האצבע של התלמידים יהיה מקום מרכזי

2. 

לבנות שפה בכיתה: לחדד את החושים למה הכיתה זקוקה לו ולחפש בדברים שלהם מילים שאפשר לעגן לכדי משמעות

3. 

להחליט על טקסים משותפים: מה עושים בימי הולדת, מה עושים לפני מבחן, מנהגים של קבוצת הוואטצאפ ועוד.

רוצה עזרה כדי להתחיל? מחברת "מחנכת בנעלי בית" היא בדיוק המקום להתחיל ממנו. המחברת כבר תכוון אותך ואת אותה…

יש לכם מחשבות על אחד הדברים הכתובים כאן? נזכרתם במקרה שהייתם רוצים לחלוק איתי? אני יותר מאשמח!
כתבו לי בתגובות.