#מוטיבציה_חיצונית #מוטיבציה_פנימית #הערכת_צוות #מתנות_לצוות #פרסונליזציה #די_למרצ’נדייז
תמיד חשבתי לעצמי שאני אחת כזאת שלא מונעת ממוטיבציה חיצונית. בכלל, לימדו אותנו בשלב די מוקדם בחיים שצריך לפתח מוטיבציה פנימית, ושהיא המנוע האמיתי והחזק. ממש שיימינג למוטיבציה החיצונית… עד ש….. (נכון שכבר הרגשתם את זה בא?) אז עד שילדתי את הבת הבכורה שלי, מילי. שמה, בחדר הלידה, הדברים, איך לומר, לא הלכו בדיוק בדרך הקלה, ואחרי הרבה שעות של ניסיונות להוציא את מילי, הוחלט להעביר אותי לחדר ניתוח, לעשות ואקום, בתקווה שלא ניאלץ להגיע לקיסרי.
בניסיונות הואקום כבר הייתי מאוד עייפה, זה היה אחרי ירידת מים וצירים שנמשכו 36 שעות בלי שהלידה התפתחה, ואחר כך פיטוצין, כמה שעות של לחיצות, ובקיצור, לא יאומן שבכל זאת הצלחתי לגייס כוחות אחרונים כדי ללדת. אבל אני לא כותבת את המילים האלו כדי לספר לכם על הכאב, החשש או העייפות, אלא כדי לברר את מקורות הכוח. באותם רגעים ראיתי כמה אני מושפעת מהפנים של הרופאים והאחיות שעמדו סביבי. ברגע שנכנסתי לחדר הניתוח היה שם כבר הרבה מאוד צוות רפואי ולא היה קשה לראות דרך הפנים שלהם את חוסר שביעות הרצון מהיולדת הלא מוצלחת. ברגע של תושיה, ברווח הזה שבין ציר לציר, נשמתי עמוק וגייסתי אותם- הסברתי להם שאני צריכה אותם. בדיעבד, זו ממש הייתה שיחת מוטיבציה, שבה עברתי אחד אחד ואמרתי להם מה אני צריכה מהם לקראת הציר הבא. אין לי מושג אם זה עזר או לא, אני גם באמת לא זוכרת אם אחרי השיחה הזאת זה הצליח, אבל בסוף בשיתוף פעולה בין הלחיצות שלי למשיכת הואקום היא יצאה. ואני זוכרת שאחרי התאוששות, אמרתי לאמא שלי: "לא ידעתי על עצמי שאני מונעת כל כך ממוטיבציה חיצונית, אבל כשראיתי כמה היכולת שלי לדחוף מושפעת מהמבטים ואמירות העידוד של המיילדת בתחילת הלידה ומהמבטים הדאוגים והמאוכזבים של הצוות הרפואי בסוף הלידה, הבנתי כמה כולנו, גם אני, זקוקים לדחיפה חיצונית".
הבנתי שזה צורך אנושי, ולא רק צורך של ילדים, לא צורך זמני עד שנסגל לעצמנו מוטיבציה פנימית, אלא בעצם צורך הישרדותי! זו גם הייתה הבנה כמה חשוב שאייצר בעצמי מוטיבציה חיצונית לתלמידים שלי ולאנשים שסביבי, ולא רק אלמד אותם לפתח מוטיבציה פנימית. הבנתי שזו לא מוטיבציה נחותה, שהרי אנחנו יצורים חברתיים, וזקוקים כל הזמן לפידבק מהסביבה…
כולנו מכירים את המשפט האלמותי של קרליבך: "כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו…"
כמה אנחנו משתמשים במשפט הזה! והאמת היא שאותי מעניין היום מה צריך המבוגר כדי להאמין בילד…
ולכם, המנהלים יש חלק גדול בזה!
בתקופה האחרונה אני מרבה לבקר בחדרי מנהלי בתי ספר שמספרים לי שהם לא מפסיקים להרעיף מתנות ופינוקים על הצוות שלהם, אבל שבסופו של דבר הם לא מרגישים שזה גורם לבית הספר להיות טוב יותר. כשאני מנסה לברר עם עצמי מה הגורם לכך, אני חושבת שהפער יושב על שתי נקודות:
1. אף אחד לא רוצה לקבל מתנה בידיעה שהוא מרגיש חייב. אם פרגנתם לצוות מתנה- אל תצפו שזה יהפוך אותם למחויבים יותר או טובים יותר כלפי המערכת. מתנה תתנו כשאתם מרגישים שמגיע לצוות, לא מתוך אינטרס, אלא כשבאמת צריך לעוף על הצוות- לפרגן על משהו טוב שנעשה. תמיד יש- גם אם לפעמים צריך
להסתכל יותר לעומק.
2. חוסר שקיפות. יש לכם ציפייה מהצוות? שימו אותה בשקיפות, ולא במעטה של מתנות. אם דנדשתם את חדר המורים, אבזרתם אותו בכל טוב ובכל בוקר הם נכנסים וחיים בסרט שהם עובדים בהיי-טק, ויש לכם ציפיה שגם הם ייצרו מרחבים מפנקים ומכילים עבור התלמידים שלהם- שימו את המטרה הזאת בגלוי ותשאלו את הצוות מה הם צריכים מכם כדי לייצר זאת בכיתתם. וזו רק דוגמה. בסוף, זה סיפור של דוגמה אישית בתוספת הכוונה.
הצוות, ובמיוחד המחנכות, זקוק להכרה. אז נכון, בית ספר זה לא הייטק, אצלנו אין בונוסים ואופציות, אבל זה לא אומר שאין דרכים אחרות להביע הערכה ולעודד מצוינות. הנה 3 טיפים שיעזרו לכם ליצור נראות, הכרה והערכה כלפי הצוות שלכם:
1. הופכים את המפה:
תודה לא אומרים בסוף, אלא בהתחלה, באמצע… בפיקים האלו של השנה (כשגם אתם הכי
עמוסים), שתביעו הערכה. איך עושים את זה? מכינים תכנית עבודה ייעודית לנראות צוות- קובעים באילו צמתים בשנה
מביעים הערכה ותודה ובאיזה אופן.
2. גבולות לקהילה:
זו הרוח הגבית הכי חזקה שתוכלו לתת לצוות שלכם- להוציא מסמך רשמי עם כללים ברורים לגבי
שעות העבודה, הזמן הלגיטימי לפנות לצוות ודרכי ההתקשרות (אולי די כבר עם הוואטסאפ???)
3. פרסונוליות:
מרצ'נדייז זה נחמד, אבל מחנכות זקוקות שיראו אותן באופן אישי, שיכירו בנקודות החוזק שלהן ובנקודות
שעליהן לעבוד, שישקפו להן אותן ושיביעו הערכה על עבודתן היומיומית. אז מה עושים? בונים תכניות אישיות עם
מחנכות, מסמנים נקודות עצירה בלו"ז השנתי להתבוננות ב-4 עיניים.
מעוניינים בחוברת “עיניים לצוות”, שבה תמצאו כלים מעשיים למנהלי בתי ספר לבניית תרבות הערכה וראיית צוות?
יש לכם מחשבות על אחד הדברים הכתובים כאן? נזכרתם במקרה שהייתם רוצים לחלוק איתי? אני יותר מאשמח!
כתבו לי
בתגובות.
