#קשר_אישי #אמפתיה #חשיבה_רפלקטיבית #להיות_מורה_בחטיבת_הביניים #להיות_תלמיד/ה_בחטיבת_הביניים

עמית (שם בדוי) הוא תלמיד בכיתת החינוך שלי. זו השנה השנייה שלנו יחד (הוא התחיל עכשיו את כיתה ח'). הוא התחיל את השנה עם המון מוטיבציה. קם מוקדם בבוקר, מחברות חדשות, העתיק מהלוח. ראיתי אותו צמא להצליח. יש תלמידים (אולי רובם) שיגידו: "מה הבעיה??" הרי לקום בבוקר זה בסיסי, להעתיק מהלוח זה מובן מאליו, אבל בשביל עמית מדובר במשימות שדורשות מאמץ אדיר. קשה לו ללכת לישון בשעה סבירה והבית לא מחזיק את זה מספיק, הדבר גורם לכך שהוא מתקשה מאוד לקום בבוקר. בכיתה, הוא לא מבין את רוב הנאמר, העתקה מהלוח היא משימה מורכבת עבורו ובוודאי שגם לבצע פעולות עצמאיות בלמידה. עמית זקוק לליווי צמוד כמעט. במשימה כיתתית הוא חייב תיווך. בסוגריים אגיד, את מה שמיותר להגיד למורות שקוראות את המילים האלו- שבכיתות העמוסות שאנחנו מלמדות בהן, הסיכוי של עמית להצליח, ושל המורה להתפנות אליו קטן. כמה שזה מתסכל. הרי בשביל מה אנחנו קמות בבוקר אם לא כדי לעזור לילדים כאלו כמו עמית? ובאמת אלו המקומות שבהם אני כועסת על המערכת שלא מאפשרת לי לעשות את עבודת החינוך כפי שהייתי רוצה. אבל מלבד הכעס, אני מנסה להשתמש בכל הכלים שכן ברשותי. כשראיתי את המוטיבציה של עמית בתחילת השנה, דאגתי שיקבל כל סיוע אפשרי- שעות פרטניות מכל הסוגים והצורות.

לאחרונה פגשתי מאמר שאני נשארת איתו במחשבות כבר תקופה. פיליס פאג'ל, במאמר שכתב ב-2020, בדק את הדרכים באמצעותן מורי חטיבות ביניים יכולים להוציא מהתלמידים שלהם את המיטב. רגע לפני שאני אספר לכם מה הוא מצא, רוצים להעלות את התשובה האינסטנקטיבית שעולה לכם? מה אתם עושים כדי להוציא
מהתלמידים שלכם את המיטב?
כשאני שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, פירקתי אותה לשני דברים:
1. מה המיטב שאני רוצה שהתלמידים שלי ישיגו?
2. מה אני עושה לטובת כך?
והתשובה האינסטנקטיבית שלי היא שהמיטב שהייתי רוצה להוציא מהתלמידים שלי הוא שיאמינו בעצמם, שיכוונו גבוה, שיחלמו ושיהיו מוכנים לעשות פעולות עקביות
ומאומצות לטובת הצלחתם.
מה הפעולות שאני יכולה לעשות שאני מאמינה שהכי יכולות לקדם זאת? קשר אישי ושיעורי חינוך העוסקים במוטיבציה, הצבת מטרות, חלימה וחשיבה רפלקטיבית.

ועכשיו למאמר ולמחשבות שלי בעקבותיו. פאג'ל (2020) מצא 5 פעולות מרכזיות שיעזרו לנו להוציא מהתלמידים שלנו את המיטב:

1. להבין יום בחיי תלמיד/ה

מה זה אומר? אנחנו יכולים להגיע לליבם של התלמידים שלנו רק כאשר אנחנו מבינים לעומק את המציאות שלהם וההתמודדויות שלהם. כשאנחנו מעמיקים בהתבוננות עליהם בהפסקות ומכירים את ההתמודדויות החברתיות שלהם באמת, כשאנחנו מחליטים להיות תלמידים ליום אחד, לשבת איתם בכל השיעורים ולהיזכר בתחושה שכבר קצת שכחנו.
בניסיון להבין קצת את התחושות של התלמידים שלי לאורך היום, יצרתי שאלון לתלמידים ששלחתי מספר פעמים ביום להבין כיצד הם מרגישים. על ממצאי השאלונים- בפרק בלוג שאכתוב בהמשך :)

2. סדר עדיפויות: פן רגשי לפני הכל.

אני לא מכירה אדם שיכול להתפנות ללמידה כשהוא אינו פנוי רגשית. תוך כדי שאני כותבת את המילים האלו אני מרגישה שהן כמעט מיותרות מרוב שהן ברורות מאליהן. ומצד שני, כמה שזו תזכורת חשובה. הרי במקצוע שלנו אנחנו חוות כאלו עומסים ופוגשות כל כך הרבה ילדים מדי יום, שזה כמעט "מתבקש" שלא נשים לב למצוקה רגשית שעומדת שם אצל מי מתלמידנו… אנחנו עושות המון הכנה לקראת כל שיעור- כתיבת מערך, צילום דפים ועוד. אבל הפן הרגשי הוא הפן הבלתי צפוי והוא דורש מאיתנו רגישות לראות מעבר לפני השטח.

רעיון איך לעשות זאת : קריאת עיניים:
איך זה עובד? אנחנו בעצם “מנצלות” את שלב קריאת השמות כדי להקדיש תשומת לב אישית וגם כדי לזהות אם יש מי שנראה לא במיטבו היום. זה אומר שאני ממש מקדישה זמן לקריאת השמות- לא מנסה לזרז אותה, מביטה בעיניו של מי שקראתי בשמו, משחילה חיוך, לפעמים גם שאלה: “איך את/ה היום?” ואז מתחילה. אני לא משלה את עצמי שמדובר בקשר אישי. אבל זו תשומת הלב שאני זקוקה לה כדי להיות יותר במודעות, ולחלק מהילדים זו גם תשומת הלב שהם זקוקים לה כדי להתחיל את השיעור.

3. טיפוח חשיבה רפלקטיבית

אני ממש מאמינה שזו המיומנות הכי חשובה בעידן הנוכחי. היכולת להתבונן בפעולות שלי, להתבונן בצורה ביקורתית על המצוי והרצוי, על נקודות לשימור ולשיפור ולדעת להציב מטרות ויעדים להמשך. זו מיומנות שצריך לשכלל ולאמן ומידת המקצועיות שלנו יכולה ממש לקבוע את מידת הצלחתנו בהווה ובעתיד. אגב, אני ממש משתדלת להציב גם את עצמי אל מול השאלות האלו. רוצות לראות את שאלות הרפלקציה שאני שואלת את עצמי?

· עד כמה אני מרוצה מאופן ההוראה שלי?

· עד כמה אני מרוצה מהחיים שלי כפי שהם נראים כרגע?

· כיצד אני מדמיינת את החיים שלי במיטבם?

· מה צריך לקרות לטובת החיים שאני מדמיינת?

· איך לדעתי התלמידים שלי חווים את השיעורים איתי?

· איך ילדיי הפרטיים חווים את האמא שאני?

· איך בן הזוג חווה אותי?

· האם במענה על שלוש השאלות האחרונות הבנתי שאני רוצה לשנות או לשמר משהו? מה הייתי רוצה לשנות ומה לשמר?

כמו שאני שואלת את עצמי, כך אני גם רוצה לאמן את השריר הזה אצל התלמידים שלי. בטח לא יפתיע אתכם שהרבה מהם ממש לא אוהבים את זה וגם לא מבינים את החשיבות של זה. כשאני מנסה להבין לעומק את הקושי שלהם בשאילת השאלות האלו, אני חושבת שזה באמת כמו מי שנדרש לעשות שפגט כשהוא אינו מתעמל אף פעם. ולכן, חשוב להיות מדויקים, לשאול שאלות קטנות ולאט לאט להתרחב.

4. לימוד אמפתיה וראיית האחר

אם תשאלו אותי מה גורם לרוב הריבים שלי עם בעלי ומה הדבר שהכי עוזר לנו לפתור את הריבים האלו, אגיד שזה היכולת להתבונן מנקודת המבט של השני/ה. "אדם בתוך עצמו הוא גר", זה הטבע שלנו. היכולת לראות את הדברים מנקודת המבט של האחר היא שריר שצריך לאמן. אני עושה את זה בכל שיח אישי שנגרם כתוצאה מעימות בין תלמיד/ה למורה או בין תלמיד/ה אחד/ת לאחר/ת. בנוסף, אני מוצאת שזה כלי שאפשר להטמיע בהמון שיעורים. בשיעורי תנ"ך וספרות, שאלו המקצועות שאני מלמדת, אני ממש מבקשת מהתלמידים להיכנס לדמות מסוימת ולדבר מתוכה/ להצדיק אותה ואז מבקשת מהם לעשות זאת גם עם הדמות הנגדית… בזכות היכולת הזאת התלמידים שלנו יתהלכו בעולם עם מסוגלות לתקשר חברתית, להתגבר על מכשולים ולהתמודד עם העולם. כשהילדים שלנו באים עם קושי- מורה שדיברה אליהם לא יפה, חבר שהעליב אותם או כל דבר אחר. רגע אחרי שנחבק ונכיל, בואו נבקש מהם להתבונן מנקודת המבט של האחר ולנסות להבין אותם. לא כדי להצדיק את המורה או הילד האחר, אלא כדי לעזור להם לבנות חוסן. זה גם לא אומר שכשנתבונן מנקודת המבט של האחר נמצא שהוא צודק, אלא שאולי דרך כך נמצא דרכים לדבר איתו, להשמיע את הצד שלנו ולפעמים גם אולי להבין.

5. עידוד הבעה עצמית.

בית ספר הוא אינו מוסד דמוקרטי, ואנחנו נוהגים להזכיר את זה לתלמידים שלנו לא פעם, נכון? :) ועם זאת, ישנם איים בבית הספר שבהם מתאים ורצוי שתלמידים יביעו את דעתם ויהיו שותפים בקבלת ההחלטות. לדעת פאג'ל, זו הדרך לתת לתמידים אחריות ותחושה שרואים אותם וקשובים אליהם. אני חושבת שמורה שמאמינה בערך הזה צריכה לחשוב ולייצר את האיים האלו, משום שבית הספר הוא משאבה לכאן ולעכשיו, ללמידה הדידקטית ואין הרבה מקום לשאר רוח. כדי שזה יתאפשר זה צריך להיות בראש מעייננו, באופן ממוסד ולאחר שהוקדשה לכך מחשבה. הטכניקה שבה אני אוהבת להשתמש היא לשמוע את התלונות של התלמידים ולעודד אותם ליצור מהן רעיונות חדשים. למשל היה לי תלמיד שהרגיש שבית הספר לא מקדיש מספיק מקום לחשיבה על העתיד שלו ושל שאר התלמידים. לאחר מחשבה מעמיקה בנושא נולד מיזם של קפסולות זמן שהוא יזם ואני עזרתי לו בכך.

אז מה היה לנו כאן?

אם אני צריכה לסכם במשפט, אגיד שבית הספר הוא שואב אבק. למה אני מתכוונת? הוא שואב אותנו להתעסק באבק במקום בעיקר. הפורמט עובד ככה שאנחנו משקיעים המון משאבים בהכנת השיעורים, במבחנים וציונים וגם כשאנחנו מורים שלגמרי מבינים את חשיבות הקשר האישי ותשומת הלב למקומות הרגשיים- השואב שואב… ולכן, המאמר הזה הוא תזכורת ואולי גם מצע לעוגנים שאפשר להציב כדי לשנות את סדר העדיפויות מעט, ולאפשר יותר: רפלקטיביות, חשיבה רגשית, לקיחת אחריות ואמפתיה.


*הערת כוכבית: הזדמנות מעולה לפרגן לאתר מס"ע שמנגיש המוני מאמרים אקדמאיים לעולם החינוך הן בכך שהוא מעלה אותם לרשת והן בתרגומים ובתקצירים הנפלאים. תודה על העבודה החשובה שאתם עושים!